ספורטור – ראשונים בתיירות ספורט אתר תיירות ספורט ראשון מסוגו – הבית לכל מי שחולם על טיול כדורגל מושלם. טיפים, לוחות משחקים חבילות וכרטיסים – חבילות לליגת האלופות, חבילות לשמינית גמר ליגת האלופות 2016. בואו לבקר
כתבות דומות
תשכחו מקהל הקונצרטים בברצלונה וממלכודות התיירים של ריאל, כאן יש אוהדים עם תשוקה, שירים ואוירה מחשמלת
אומרים שמי שרוצה לספוג תרבות כדורגל, שיטוס לאנגליה. טוענים שמי שמחפש אמוציות צריך לנחות באיטליה. מאמינים שבשביל לנשום באמת את המשחק, אין כמו ארגנטינה. ומה לגבי ספרד? "קהל של קונצרטים", נהוג להתמרמר בידענות, "עוד מלכודת תיירים". הגיע הזמן לנפץ את הסטיגמה.
קאמפ נואו והסנטיאגו ברנבאו הם איים בין-לאומיים בים הכדורגל הספרדי. מקדשי ענק לגלובליזציה ולאלילי הדשא התקופתיים, כאשר הזיקה המקומית מאופסנת במוזיאונים או חקוקה על הלוגו. שם באים לצפות בסרט שמוקרן על המגרש, לא להשתתף בו. אתלטיקו מדריד היא כבר סיפור אחר לחלוטין. אותנטי, חם, משפחתי. וחשוב מכל, ספרדי.
זה מתחיל בסמטת המתוסכלים הסמוכה, דרך השלטים האדומים-לבנים של פאב "אל דובלטה" (הדאבל) מעברו השני של הרחוב, ממשיך בדוכני הצעיפים הפזורים בשולי המבנה העצום ומתנקז ליציעיו המזדקנים. לאורך כל הדרך מוצאים חברים לעבודה, אבות ובנים או תלמיד ותלמידה שמצאו בתיכון מכנה משותף. זהו לא מעוזם של הבורגנים שמבקשים ללכוד את עדשת המצלמה או ללגום כוס בירה בחליפת פוליאסטר מבריקה, זהו איצטדיון כדורגל מחוספס. ביתם של פועלים, לא של המנהלים.
קל להגיע בתחבורה הציבורית או ברגל, אך איש לא דאג עבורם לתחנת מטרו צמודה כמו זו שיש בברנבאו של היריבה העירונית. וגם האיצטדיון הוותיק לא בא לפנק איש. התנועה לא נחסמת, הכניסות מועטות והתורים ארוכים, אבל זורמים. בכלל, הוויסנטה קלדרון נראה כמו קניון פסגת זאב על סטרואידים. מבנה פשוט, חלק ומגודל. אין בו פאר והוא לא מוצף בחנויות. גם שירותים הם מותרות, לכן גם כל חדרי הנוחיות במסעדות שבסביבה תפוסים. זו גם הסיבה שהחל מהמחצית הקירות ליד גרמי המדרגות רטובים. אך אפילו ריח השתן לא מצליח להסריח את האווירה.
רגע לפני היציאה ליציע, לתוך קלחת היצרים שבחוץ, עומד מזנון פשוט. נקניקיה לוהטת בלחמניה, כוס פלסטיק עם בירה צוננת וצעקת "דאלה אתלטי" עסיסית. עוברים לתכל'ס. יש כאן מעט ישראלים ותיירים אחרים, בעיקר במשחקי צ'מפיונס, ובכלל הספרדית היא השפה השלטת. פה קוקה הוא כוכב, גאבי גיבור, גודין שחקן נשמה ומעל כולם רק אליל אחד. "אולה אולה אולה, אל צ'ולו סימאונה", עולה השאגה מכיוון השרופים מאחורי השער הדרומי ומתגלגלת על פני היציעים. זה הדבר הכי קרוב לסופרסטאר. המאמן גדול יותר מהשחקנים, המועדון מעל כולם.
מהצד למטה קוראים לקלדרון להתעורר, והענק קם על רגליו ברקיעות רגליים שמקפיצות את צוות הכוננות במכון הגיאופיסי בלוד. 55 אלף אוהדים של אתלטיקו מדריד מאפילים בלי להתאמץ על 98 אלף צופים של ברצלונה. הם שרים, רוקדים, צועקים, מוחאים כפיים ופשוט מחיים את השחקנים, שגומלים להם בהגברת המאמץ על המגרש.
בהפסקה אין פלאמנקו ולא דרבוקות. גם לא די.ג'יי או כרוז שקודחים בשכל. זהו טבורה של ספרד, אבל ברמקולים נשמעים שירים של AC DC. רוק כבד במגרש כדורגל, העיקר שכולם ימשיכו לתת בראש. על הדשא מקבלים הצגה שלא מביישת את הנעשה ביציע: קצב מסחרר, כדורגל טכני ולחימה חסרת פשרות. ככה זה אצל דייגו סימאונה.
בסיום המשחק המסדרונות רועדים משירי האוהדים. השוטרים המקומיים קשוחים, אבל אדיבים, וההמונים זורמים במעלה הרחובות. חלק עוצרים במסעדות שבדרך כדי לראות את השערים בשידור חוזר, אחרים לוגמים עוד בירה על המדרכה ויש כאלה שממשיכים ללכת עוד רבע שעה במעלה רחוב טולדו לכיוון שכונת "לה לטינה". שם מחכים פאבים מסוגננים, ברים עם טאפאס והלילה נמשך עד השעות הקטנות. מבילבאו ועד הואלבה, מוולנסיה עד סנטאנדר ומסביליה עד סן סבסטיאן לא תמצאו עוד חוויה משתלמת יותר. זאת עיר חיה, בועטת ותוססת שמתאימה לכל גיל ובכל הרכב. זו אתלטי, והיא עדיין ספרדיה לוהטת.
